מטרת מסמך זה היא לסכם ארבע שנות פעילות של המעבדה לפיתוח קורסי תפ"ר במכון מופ"ת (2022–2025), ולזקק מתוכן תובנות פדגוגיות, עקרונות פעולה ומגמות עתידיות בהכשרת מורים. בהתבסס על תהליכי מחקר ופיתוח, ראיונות, תצפיות בשיעורים ולמידה משותפת עם מרצים ומרצות ממכללות להכשרת מורים ברחבי הארץ המסמך מבקש להציע קריאה מושגית ויישומית במהלך קורסי התפ"ר: לא כמודל סגור אלא כהצעה מתפתחת לצמצום הפער בין תאוריה לפרקטיקה, ולמעבר מחשיבה על קורס בודד לחשיבה מערכתית ברמת החוג והמסלול.
מבוא: התפר הרופף שבין האקדמיה לכיתה
מערכות הכשרת המורים בימינו אינן סובלות ממחסור בתאוריה, ואף לא ממחסור בפרקטיקה. עם זאת, חרף העושר בשני העולמות, ספרות המחקר מצביעה זה עשורים על פער עיקש בין הידע הנרכש במסגרות ההכשרה לבין היכולת ליישמו במציאות היום־יומית המורכבת בכיתה. בסקירת־על מכוננת הראו קוצ'רן-סמית וזייכנר (Cochran-Smith & Zeichner, 2005) כי הקשר בין ההכשרה האקדמית לבין שינוי בפועל בפרקטיקות ההוראה או בהישגי התלמידים הוא מורכב, ולעיתים אף רופף. ממצא זה אינו מערער על חשיבות ההכשרה, אך הוא בהחלט מערער על ההנחה האופטימית ולפיה החיבור בין התאוריה למעשה יתרחש "מעצמו".
על רקע ביקורת זו צמחו בעשורים האחרונים גישות המבקשות לחזק את החיבור. החל מהצעות להכשרה ריאליסטית המבוססת על רפלקציה ולמידה מהתנסות (Korthagen & Kessels, 1999) וכלה במושג "המרחב ההיברידי", המבקש לפרק את ההיררכיה שבין האקדמיה לשדה (Zeichner, 2010). גישות אלו תרמו רבות לפיתוח הזהות המקצועית, אך גם בהן נותרה פתוחה שאלה מהותית: מהו מקומה של התאוריה בתהליך? האם היא משמשת רק משאב פרשני בדיעבד ("מה קרה לי בשיעור?"), או שהיא יכולה למלא תפקיד פעיל בעיצוב ההתנסות הקלינית עצמה?
המענה הישראלי: מתווה ודמני–ענבר ולידתם של קורסי התפ"ר
בשנת 2020 פורסם בישראל מתווה ודמני-ענבר, שהציב את ההתנסות הקלינית בלב ההכשרה (משרד החינוך, 2020) העיקרון החמישי במתווה קובע כי ההתנסות אינה עוד רכיב נלווה, אלא "גולת הכותרת של ההכשרה להוראה", המשלבת בין דיסציפלינה, חינוך ופדגוגיה. בעקבות המתווה, ובהשראת מודלים כמו דגמי "אקדמיה–כיתה", גובש מודל של קורסי תפ"ר (תאוריה-פרקטיקה). מטרתם של קורסים אלה היא ליצור קשר הדוק ומשמעותי בין הידע התאורטי ליישומו בבתי הספר ובגנים.


