בשנת תשפ"ב יופעלו במוסדות ההכשרה להוראה שלושה דגמים של התנסות בהוראה, שיש ביניהם היררכיה מבחינת העומק הפדגוגי ורוחב היריעה של פעילותם.

דגמים אלו פותחו על רקע שלושה גורמים:

  1. המתווה החדש להכשרה להוראה (דוח ועדת המומחים, בראשות ודמני וענבר, לבחינת מבנה ומתווה ההכשרה להוראה במוסדות להשכלה גבוהה בישראל, 2020).
  2. צורכי מערכת החינוך וכיוונים שהיא מבקשת להוביל.
  3. התובנות שעלו מחמש שנות היישום של תוכנית "אקדמיה-כיתה", כפי שבאו לידי ביטוי במחקרי ההערכה.

מכלול הדגמים ויישומם ישרת כמה מטרות:

המתווה להכשרה בהוראה

חשיבותו של רכיב ההתנסות הקלינית מקבלת ביטוי רב-ערך במתווה החדש להכשרה להוראה (ודמני וענבר, 2020, פרק 5). לפי המתווה, "הכשרה קלינית להוראה מבקשת לחבר בין רכיבי תאוריה, דיסציפלינה והתנסות, בין האקדמיה לשדה, ובין הכשרת פרחי הוראה לפיתוח מקצועי של מורים וגננות, ומאפשרת את לימוד התאוריה מחקירת מקרים בשדה".

המתווה מרחיב מאוד את מספר שעות ההתנסות בבתי הספר ובגנים,  ומפרט שמונה מטרות להתנסות הקלינית. מתוך המתווה:

"מתן הזדמנות רחבה להתנסות המשלבת רכיבי לימודים מתחומי הדיסציפלינה, החינוך והפדגוגיה.

הכרה בערך החיבור בין ידע למיומנויות ולערכים, אליהם נחשפים סטודנטים מתחילים במסגרת   הפרקטיקה הקלינית.

מתן הזדמנות למפגש בין מומחים מהעולם האקדמי ומהשדה ויצירת ידע משותף.

ניתוח מבוסס תאוריה של אירועי למידה-הוראה-הערכה והקשר ביניהם.

טיפוח למידה עצמאית רפלקטיבית.

טיפוח עבודה בצוות ועם קהילת לומדים.

טיפוח מיומנויות חברתיות רגשיות (Social Emotional Learning, SEL).

יצירת הזדמנויות למעורבות פעילה בחיי בית הספר, הגיל הרך והקהילה".